אני חושב שאנחנו צריכים לקנח את הסקירה הזאת שהחלה בחיצוניים, המשיכה בהלניסטים, הלכה לשומרונים, הלכה לקומראן, עסקה בתרגומים ועוסקת באגדה בעוד טקסטים שנעסוק בהם אם כי שוב בשוליים זה טקסטים של פייטנים. מסתבר שבעולם הקדום נהגו לכתוב פיוטים כדי להשתמש בהם כחלק מעבודת האלוהים בבית הכנסת, כלומר כחלק מהתפילה. אני צריך להסביר, גם היום יש פיוטים בתפילה. "לך דודי לקראת כלה", "אדון עולם אשר מלך". יש פיוטים בתפילה. אבל הפיוטים היום הם פיוטים שמקשטים את התפילה. כדי להוסיף יופי לקבלת שבת, שרים "לך דודי לקראת כלה". כדי לסיים את התפילה בחגיגיות שרים "מגדל אלוהים" או "אדון עולם אשר מלך". אני מדבר על דבר אחר לגמרי, שבעולם הקדום במאות הראשונות לספירה, שוב תקופת חז"ל, מאה שלישית, רביעית, חמישית, שישית כדי להעשיר את התפילה, לא לקשט אותה, אלא להעשיר אותה היו מחליפים לעיתים, ממירים את הנוסח הקבוע בנוסחים פייטניים, וזה דבר שרק בדורות האחרונים התגלו לנו כאשר נתגלתה הגניזה המפורסמת של קהיר. לא רק ים המלח סיפק לנו מידע אדיר אלא גם בית כנסת עתיק בקהיר. והנה באותה הגניזה של בית כנסת בקהיר שנתגלתה לפני כ-120 שנה מצאו למעלה ממאתיים אלף דפים, זו הערכה של המומחים וביניהם שורה ארוכה מאוד של פיוטים, חלקם נראו כמו מה שרואים כאן ברגע זה. טקסטים פרוזאיים לחלוטין אבל למעשה עם פיוט שאפשר לנקד אותו ולהציג אותו בצורת פיוט. >> אבל גם בדף הזה רואים שהזמן עשה את שלו והטקסטים נשחטו לא מעט וזה מקור עבודה נפלא לחוקרים שיכולים להשלים את החסר. >> חלק מזה >> ולצרף צירופים מכל מיני קטעים שהתפזרו בין ספריות שונות. >> וכך באמת עשו. וכך עלתה לנגד עינינו דמותו של פייטן בשם יניי. שימו לב לכתיב: י נ י י. לא י נ א י כפי שאנחנו רגילים לשם ינאי. פייטן שחי כנראה במאה החמישית או השישית בארץ ישראל. פייטן שחיבר לכל שבת ושבת פיוט חדש שיאמר כחלק מהתפילה, לא כתוספת. ובדרך כלל בפיוטים האלה ונראה אותם הוא גם עסק בפרשת השבוע. בנושא שאותו קראו בבית הכנסת באותה שבת. היו גם פייטנים אחרים, יוסי בן יוסי, אלעזר הקליר אבל נעסוק ברגע זה ביניי. והנה באותה שבת שבו סיפרו את סיפור משה והסנה. כזכור לך משה רואה את צאן יתרו חותנו וכך מגיע להר חורב ורואה את הסנה הבוער באש ואינו אוכל. לכאורה במקרה הגיע משה לשם. הוא הולך בעקבות הצאן והגיע לאן שהגיע. אבל לפי הפייטן יניי, בוא נקרא שלוש שורות בלבד שהן אותיות א', ב', ג' מפיוט של הרבה אותיות. "אחר המדבר ציר ניהג צאן, אחר המדבר הנהיג עמו כצאן "בלא רגליים רץ והריץ מרעיתו, ללכת למקום חזיון מראיתו "גידולי דשא היו נבראים לפניו, ואחר כך היו נבלעים מלפניו״. יש פה: א' "אחר", ב' "בלא", ג' "גידולי". פיוט אקרוסטיכוני. ומה למעשה אומר כך: "אחר המדבר ציר", ציר זה משה. שליח. דיברנו על השליחות הרבה פעמים. "ניהג צאן" כלומר הוא ניהג את הצאן אל המדבר. "אחר המדבר" יותר מאוחר, הנהיג את עמו כצאן. כרועה וגם על משה הרועה. >> כלומר שתי משמעויות שונות לצירוף "אחר המדבר". "אחר" הראשון, "אל המדבר" והשני, כרונולוגית "מאוחר יותר" >> במדבר. נכון, אבל המילה היא שאותו ציר שניהג צאן בהמות עכשיו הנהיג את עמו כצאן שזה ודאי רמז לפסוק מקראי כלשהו שמדבר על משה כרועה. אבל מעניין, איך הוא הגיע לאן שהגיע? איך הוא הגיע למקום חזיון מראיתו? איך הגיע למקום שבו הוא ראה את המראה את החזיון הנפלא? כאילו בלא רגליים, כאילו קפיצת דרך, הוא למעשה לא שם לכך שהוא רץ והריץ את מרעיתו, את צאנו כדי להגיע למקום חזיון מראיתו, היכן שהוא יראה את המראה הגדול. ואיך הוא הגיע לשם? באופן פלאי. גידולי דשא נבראים מלפניו, הצאן רץ לגידולים ואחרי שאכלו אותם היו נבלעים מלפניו וגידולים חדשים וכך הלאה וכך הלאה ועל ידי דשא שנברא ונעלם נברא ונעלם הגיע משה רבנו אל הר סיני, אל המקום שבו נתגלה לו הסנה. המסורת הזאת לא מוכרת לנו ממקור אחר. האם יניי המציא אותה? האם היא סיפור שסופר במקום אחר ולא הגיע אלינו? עם החידות האלה נצטרך להישאר. אבל צריכים לזכור שגם בפיוטים הקדומים, וניתקל בהם, הם מקור לא אכזב של מסורות אגדיות שמוסיפות להכרתנו את משה רבנו פה במקרה זה רועה, משה הרועה כדמות של רועה צאן, משה שניסים נעשו לו עוד לפני שקיבל את המטה בידו. >> ומשה שרואה גם ב-א' >> ומשה שרואה גם ב-א', כלומר משה הנביא אם תרצה או החוזה, בעל החזיונות, וגם הפייטנים הקדומים כאמור אי אפשר שלא להזכיר אותם בתמונה הכללית שפה פרסנו. >> דיברת על חידות הרי יש פה חידה נוספת ואינך מוכרח להשיב על השאלה הזאת עכשיו. מצד אחד הצגת תמונה שעם ישראל בשלב מסוים כבר איננו יודע עברית, אינו מדבר את הלשון, זקוק לתרגומים ארמיים, בבית הכנסת מתרגמים לארמית והנה פיוטיי יניי ופיוטים של פייטנים אחרים שלשונם כה קשה, אולי לא בקטע הזה, זה לא הקטע הקשה ביותר. >> הוא גם לא פשוט להבנה. >> לא פשוט. אבל קטעים אחרים אתה נדרש להשכלה עמוקה, להיות באמת איש העלית התרבותית כדי להבין את הפיוטים הללו. אז בבית הכנסת היו, מה היה הציבור עושה בשעה שהיה נחשף למן פיוט שכזה? >> אוקי, השאלה הטרידה כמובן מאוד מאוד את החוקרים משום שהם היו עדים לפער האדיר בין תרגום ארמי כל כך פופולארי לבין פיוטים כאלה. והפתרונות הם כפולים, או שהיו בתי כנסת של אליטה, של משכילים שרק שם אמרו את הפיוטים האלה או שהציבור היה מוכן לכך שלעיתים חלק מהדברים מדברים אל הציבור הפשוט בארמית וחלק מהדברים לא הובנו. אך אם נזכור שהטקסטים האלה הושרו במנגינה כלשהי, אולי גם עם איזו מקהלה קטנה ששרה "לה, לה, לה" משהו כזה, אז יכול לשבת אדם לא להבין דבר וחצי דבר, אני גם מקשיב לפעמים למיסה בלטינית ואני לא מבין כל מילה ומילה ואני יכול ליהנות מן האדירות של המוסיקה. אז הקהל לא תמיד יבין כל דבר ואז כמו שאמר מורנו הידוע פרופסור פליישר זכרו לברכה היה חוזר אדם הביתה ואומר לאישתו "היה פיוט נפלא לא הבנתי אף מילה", אבל זה לא אומר כלום שזה לא יכול היה להיאמר בבית הכנסת. כך שכפי שראינו בדרך הזאת כל יצירה מדבר לקהל אחר, כל יצירה בשפה אחרת. דיברנו על יוונית, דיברנו על ארמית, דיברנו על שפה, שפת הכנסייה החבשית ועברית קשה שכזו. כן משה התגלגל גם ליצירות בשפות שונות בסוגים שונים ולנמענים מסוגים שונים. >> כמובן שהצגת פה תמונה מאוד מאוד יפה ועשירה של דוגמאות מספרות חז"ל. אבל מעיין היצירה לא פסק עם חז"ל והוא נמשך הלאה ונמשך עד העת העתיקה וכמובן תחנות רבות בדרך ספרות ימי הביניים לסוגיה למיניה כגון פרשני ימי הביניים של המקרא, כגון ספרות הקבלה למיניה שמשה משחק שם תפקיד מאוד מורכב וחשוב. >> פילוסופי. >> ההגות של ימי הביניים וכמובן אסור לחשוב שיש רק מסורות טקסטואליות, שמשה קיים רק במילה כתובה. יש גם המסורת האומנותית כלומר איורים, ציורים של דמותו של משה שחלקם משקפים לא רק את המסורת המקראית, אלא גם את מסורת המדרש למשל, מופיעים לנו לכל אורך הדורות וכמובן את העת החדשה. העת החדשה שלנו שבה אל המקרא. שבנו אל המקרא, דמויות המקרא, דמותו של משה משחקת תפקיד מאוד, מאוד מרכזי ביצירה העממית, הקלה אפילו של עם ישראל וגם בכבדה יותר בספרות העלית, אם בשירה של רחל או כל דבר אחר. >> אז אני חושב שבהחלט ראוי להזכיר למשל שיר זמר מאוד פופולארי, אולי אפילו כבר היום, על משה שמכה בסלע. לא משה היכה בסלע ויש פה עוד שורות אחדות גם נשיר את זה כדי לסיים באווירה קצת מחוייכת של משה בזמר הישראלי. "משה היכה על סלע ויצאו ממנו מים ״מים. במטה היכה ״על צור ויצאו ממנו מים "מים, במטה היכה על "סלע ויצאו ממנו מים "מים, במטה היכה על סלע ויצאו ממנו מים". >> או להבדיל מהשיר הזה גם ביצירה הכבדה יותר שרמזת עליה וכמובן רמזת ואפילו אמרת במפורשות שירה של רחל ׳מנגד׳. אתה מרשה לי לקרוא אותו? >> בוודאי. >> רחל. "קשוב הלב. האוזן קשבת "הבא? היבוא? בכל ציפייה יש עצב נבו. "זה מול זה, החופים השניים של נחל אחד. "צור הגזרה: רחוקים לעד. פרוש כפיים. ראה מנגד שמה אין בא. "איש ונבו לו על ארץ רבה." יש פה ציטוטים מפורשים מסיפור מות משה ומה שעושה כאן המשוררת רחל, למעשה אומרת כל אדם בשלב כלשהו של חייו הוא גם כן משה, עומד מנגד למה שציפה לו, אם זה בעל, אם זה ילד, אם זה כל דבר אחר וזו הגזרה. רחוקים לעד, לכל אדם נבו שלו. משה רבנו אם כך הוא לא רק דמות היסטורית אחת, אלא כפי שחזרנו ואמרנו, אחד אולי היה משה אבל פנים רבות היו לו. ומכאן ואילך נוכל לעבור על פי הסדר על תולדות חייו ונפתח בפעם הבאה בסיפור לידתו או באירועים שקדמו לה שגם הם חלק מן הביוגרפיה.